כשקורה שינוי לטובה, וסופסוף מרגישים התקדמות, אחרי הרבה זמן שלא, גם אז, אתם עשויים לחוות נסיגה, עם צביטה של כשלון. זה עשוי להעלות בכם תסכול, אכזבה מעצמכם ואשמה.. אך אין זה אומר שאתם הולכים אחורה, זה פשוט עוד עיקול בדרך . כל מעצור או האטה שמגיעה מבקשת מכם לשחרר קצת מהשליטה, ולהסכים לחוות את מה שקורה, להסכים להיות בחמלה והכרת הערך שלכם גם כשאתם לא במיטבכם. אל תתנו לנסיגות להפיל את רוחכם, הן עוזרות לכם לבסס עוד שלב בהתפתחות שלכם. הרבה מהן משמשות מסווה מפתיע למתנות אם מסכימי

כשאנחנו בתוך לופ של רגשות, הראייה שלנו מיטשטשת. אנחנו לא מצליחים לראות את עצמנו באמת. בטח שלא את האחר. החווייה המציפה מזכירה את ההתמודדות מול הצפה בבית - היא לא תעצור עד שלא נמצא את המקור שלה. מה אם נעצור לרגע, נרפה, ונסכים רק להרגיש? להיות ברגע? אנחנו הרי יכולים להיות אחראים רק על הרגשות שלנו. האנרגיה שלנו תוכל להתאזן ונהיה פנויים יותר להתבוננות, להקשבה עצם ההסכמה להרפות לרגע, להרגיש, ולהתבונן, מייצרת מרווח חדש בינינו לבין האוטומט, שלא היה שם קודם. במרווח הזה, יש חופש, י