top of page

איך הקבוצה לחצה לי על פצע השייכות


השבוע ביקרתי בקבוצת עצמאים נוספת, שהיה נדמה שקרובה יותר לסגנון שלי, יותר פריסטייל, פחות מכירתי.


למרבה הצער גם כאן השתמשו בחוקי הסטופר רק שזה הרגיש פחות מאולץ, יותר אמיתי . ועדיין, לא הצלחתי להתחבר, לא לקבוצה ולצערי גם לא להצגה העצמית שלי. אפילו השיחות האישיות לא זרמו לי. יצאתי בתחושה מתסכלת של לבד, של פספוס, לא הבנתי מה הבעיה, בייחוד לנוכח העובדה שהאנשים שם היו חביבים לגמרי.

חשבתי על זה בבית, תוך כדי השואב אבק ועוד לפני הספונגה כבר ירד לי האסימון.


זה עניין של ציפייה.


לקבוצה הקודמת, לפני שבועיים, הגעתי עם ציפייה רק להיות א נ י, בייחוד כשמדובר בסגנון התנהלות כל כך שונה ממני.

וזה עבד.

לצד חוקי הסטופר והמכירתיות, שהוציאו מאנשים משהו מאולץ, הצלחתי לבטא את עצמי בחופשיות, בסגנון שלי, אפילו הרגשתי שאני מביאה לשם ערך מוסף - למרות היותי שונה, אולי בגלל. מהמקום הזה היה לי קל להתחבר, גם לעצמי וגם לחברי הקבוצה.


למפגש של הקבוצה השניה, מכיוון שהנחתי שהיא מתנהלת ברוח שלי, הגעתי עם ציפייה - לא מודעת - להרגיש ש י י כ ו ת. ומכיוון שזה חלון מאוד ספציפי לפעול דרכו, כזה שמצמצם אפשרויות ומפספס את החווייה עצמה, זה לא היה יכול להתרומם יותר מדי.


זה גרם לי לתהות איך הציפיות שלנו, שיושבות על צורך כזה או אחר , יכולות לגרום לנו לפספס את החוויה הרחבה ואת האנשים בתוכה, בעצם בכל דייט שלנו עם העולם.


אז איך מצליחים לחוות את המציאות דרך כל ההנחות שאנחנו מלבישים עליה?


ואולי עצם ההכרה באותה ציפייה כבר מייצרת איזה שחרור,


ואולי להסתפק בלהביא את עצמנו, זה מה שמשחרר...


Comments


bottom of page