כח הריפוי של המודעות

כשאנחנו בתוך לופ של רגשות, הראייה שלנו מיטשטשת. אנחנו לא מצליחים לראות את עצמנו באמת. בטח שלא את האחר.

החווייה המציפה מזכירה את ההתמודדות מול הצפה בבית - היא לא תעצור עד שלא נמצא את המקור שלה.

מה אם נעצור לרגע, נרפה, ונסכים רק להרגיש? להיות ברגע?

אנחנו הרי יכולים להיות אחראים רק על הרגשות שלנו. האנרגיה שלנו תוכל להתאזן ונהיה פנויים יותר להתבוננות, להקשבה

עצם ההסכמה להרפות לרגע, להרגיש, ולהתבונן, מייצרת מרווח חדש בינינו לבין האוטומט, שלא היה שם קודם.

במרווח הזה, יש חופש, יש בחירה, יש נשימה וכשזה קשור אלי - אני יכולה לבחור אחרת.

זה כמו שנפתחת עלינו עין גדולה טובה וחכמה, שמכניסה אור ופרספקטיבה, עוזרת לנו לעשות מיפוי מחדש, בדרך של רכות ואהבה.

המרווח הזה מכניס בהירות ומיקוד.

הוא מכניס אנרגיה של איזון והתחדשות

הוא יכול לשנות פוזיציה פנימית.

זה הסולם שבתוך הבור

זה כח הקסם של ההרפייה.

המרחב הזה משפיע גם על הצד השני.

שהייה במרחב הזה יכולה לנטרל ריב כשהוא בעיצומו, לזהות מגננות, למוסס אותן, להכניס חמלה בתוך הכעס, להכניס תקווה בתוך העצב, להביא הקלה, ריפוי, פתרון,

לזהות ולפרק אפילו מנגנונים רגשיים שלמים.

כשהיינו ילדים וספגנו הכל מהסביבה לא ידענו אחרת,

כעת אנחנו יודעים יותר,

ואפשר לבחור מחדש.