בשבוע שעבר הלכתי למפגש נטוורקינג . שנים לא ביקרתי בכאלה. בתור עצמאית שלא מחוברת לשום מסגרת זה חסר לי, ממש, ומכיוון שהם פנו אלי ראיתי את זה כהזדמנות, למשהו.
המפגש התנהל לפי חוקים מוגדרים בקפידה. הם כללו הצגה עצמית עם עמידה בזמנים ברמת הסטופר, המלצות על חברים ומחיאות כפיים סוערות בסגנון הוליוודי למי שעשה חיל וצבר מלא נקודות לפי חוקי הקבוצה. יצא לי להשתתף בנטוורקינג מהזן הזה בעבר וממש קיוויתי שמשהו שם השתנה. התבוננתי על האנשים שמציגים את עצמם, חלקם ווטרנים וותיקים וחלקם טריים ורעננים.
זה קצת הזכיר לי למה הפסקתי לראות את הריאליטיז המוזיקליים. כל פעם שהמתחרים הגיעו לשלב מתקדם הם הפכו להיות כל כך מהונדסים שקשה היה להבחין מי הם מתחת לשכבות האיפור, הנצנץ והקאברים המשמימים. המערכת צריכה להנדס אותם לתוך הפורמט כדי שיוכלו להמשיך להיות חלק ממנה.
ככה הרגשתי גם בנטוורקינג הזה, איך המערכת מיישרת את המקומות העגולים של האנשים כך שיתאימו אליה, בצורה שבה לא ניתן להבין מי זה הבנאדם שעומד מאחורי ה60 שניות זוז. איך יש את אלה שהתאימו את עצמם או שהותאמו לתוך התבנית כך שאי אפשר להפריד אותה מהם, או אותם ממנה.
איך הופתעתי לפגוש מישהי בתחום שלי הטיפולי שהוא כל כך יצירתי עגול ורב שכבתי כי לא מצליחה לזהות בה שום דבר מזה, מהחיות שלה, ממי שהיא באמת , כל כך מיושרת לפורמט עד שהוא טשטש אותה, גם כשדיברנו בצד.
התבוננתי במי שפרזנטציית הסטופר הייתה מאתגרת להם יותר, ושמחתי, כי בתוך הסדקים של הפרזנציה יכולתי להרגיש אותם קצת יותר, למרות שהם כנראה הרגישו עם זה פחות טוב. האותנטיות פרצה החוצה, הללוייה!!
ראיתי כמה אנשים מתאמצים ללבוש פורמט חיצוני שנחשב מצליח כדי להתאים למערכת, שלא תמיד מותאמת למידתם, ומוכנים להתרחק מעצמם רק בכדי להשתייך לנוסחה 'מנצחת'. ראיתי כמה אצל כל אחד הפורמט מתיישב על משהו שמצדיק את ההתרחקות מעצמו - הצורך בהשתייכות, הפחד להיות לבד (מי כמוני יודעת), התחושה שאני לא מספיק מצליח, איזשהו חוסר בבטחון במקום המקצועי, החברתי, הכלכלי.
כמה חבל שאנחנו מרגישים לפעמים שאנחנו צריכים להיות אחרים ממה שאנחנו כדי להרגיש יותר מוצלחים, יותר אהובים, יותר שווים, יותר משמעותיים,
כדי להרגיש שיש לנו יותר מקום בעולם,
ואיזה מחיר אנחנו מוכנים לשלם בשביל זה...
Comentários