למה כל כך קשה לי עם כפייה







רדיפה עושה לי לא טוב בגוף ממש ברמת החלושס.

בין אם היא ברמת הפרט או כקבוצה.


אולי זו ירושה מאבות אבותיי שרוב חייהם עברו תחת כפייה דיקטטורית והגבלת חופש המחשבה והפרט.


יש לי ממש תמונות שרצות לי מול העיניים של אנשים שרודפים אחרי ושכמותי עם שנאה בעיניים ואבנים בידיים.


וכמה שחשבתי שאני לא שם, תחושת ההגנה הבסיסית שקיבלו הוריי אחרי שעלו ארצה ישבה גם אצלי במערכת.


עד עכשיו.


מכל מה שמתרחש עכשיו, ומגיע לצערי לא רק מכוון הממסד והתקשורת אלא מאנשים כמוני כמוכם, זה מאוד מטריד אותי.

אני חוששת שהגענו כעת לאיזה צוק שאם לא נפתח את כל החושים טוב טוב לרווחה אנחנו נמצא את עצמנו מתרסקים בשניה למטה.


מתרחשת כאן הסתה ממסדית מתוקשרת שמנסה לזרוע שנאה ופילוג תחת כל שיח ובית רענן.

היום זה חיסונים, מחר זה שמאלנים או מכבי חיפה ומחרתיים זה ג'ינג'ים עם נמשים אוכלי במבה.

הסתה זו הסתה. שנאה היא עיוורת מעצם קיומה. היא לא מבדילה בין שמאל ימין רמת השכלה ומידת מכנסיים.


היא לא רואה בעיניים. היא שורפת הכל.


היא יכולה לעלות גם בחיי אדם וגם זה מתרחש.


אני חושבת שזה הזמן לפנות כאן בתפילה קולקטיבית למודעות ערה,


שנדע לבחור באהבה שיושבת בבסיס הכל,


להיות בסבלנות ובחמלה כלפי מי שחושב אחרת,


הבחירה היא בידינו, אף אחד לא יכול לקחת את הריבונות שלנו על הגוף והתודעה ,

גם אם זה לפעמים מרגיש אחרת.


אבות אבותיי לא יכלו להילחם על הריבונות שלהם, אני כן יכולה.


אני מאחלת מתפללת ומחזיקה תדר עבור כולנו שנדע לבחור בטוב ובאהבה ויפה שעה אחת קודם...



ָהתמונה מpixabay