מה עושים עם הכלום?

רבים מאתנו מפחדים מהכלום, מלהיות בהפוגה, בעצירה, באי תנועה, כמו חור שחור שיכול לבלוע אותנו. כשהוא מלווה בתחושות של ריקנות, חוסר משמעות, בדידות ופחד, הוא מעיק עוד יותר..

הורגלנו מילדות שהוא לא טוב לנו, שאם רוצים להתקדם חייבים ל ע ש ו ת משהו. שרק עשייה מייצרת שינוי, ששינוי עובר דרך חווייה חיצונית, שהכלום הוא לא פרודוקטיבי, האמנם?

ואולי לא תמיד עשייה היא הפתרון? או שלא לכולם? ואולי לכלום יש סיבה ומטרה..ותנועה משלו, סמויה וחמקמקה, ואולי אפילו דומיננטית, שרק כשמוכנים אפשר לחוות אותה, אותה תנועה שמפלסת את דרכה מהמעמקים מבקשת שקט והקשבה, כמו אותה תובנה לכאורה פשוטה אך מהדהדת.. אולי דווקא היא יכולה להביא לשינוי?

אולי הכלום פשוט מבקש מאיתנו להיות רגע עם עצמנו? עם הרגשות שלנו, עם העולם הפנימי שלנו, לעשות סדר, אולי הגיע הזמן לשחרר משהו -חפץ, קשר, אנרגיה עודפת?

אולי הוא מכסה על רגש , תהייה, צורך חבוי, רעיון, רצון שמבקש להוולד?

העשייה עצמה הרבה פעמים מחפה על כל אלה, ועצם זה שאנחנו עושים משהו יכולה להרגיע לכאורה, מתוך אותה אמונה בסיסית. השאלה האם אותה עשייה מדוייקת לנו?

הרבה פעמים כשאנחנו יושבים עם עצמנו והחוסר שקט שלנו, ופשוט נותנים לו מקום, שוכך הלחץ לעשייה, ואנחנו עשויים להווכח שמה שאנחנו צריכים זה פשוט להסכים לקבל את המציאות הקיימת, להשלים איתה ו/או להיכנס יותר פנימה ולהתחיל לחשב מסלול מחדש.

הרבה פעמים אנחנו מבינים את זה תוך כדי עשייה שלא תורמת לנו ולא מקדמת אותנו.

גבר שנכנס למשבר אישי וחושב להתגרש, אישה שמתמכרת לקניות עקב תחושת ריקנות, אישה שרוצה לעבור דירה בגלל חוויית חוסר שייכות, ותוך כדי החיפוש מבינה שמעבר פיזי לא יפתור לה את הצורך הרגשי.

אולי אם היו מזהים את הצורך האמיתי שלהם, היו מחליטים אחרת?

שינוי לא חייב לבוא מבחוץ, להיפך, התנועה היא למעשה פנימית.

אם נרשה לעצמנו להיות בנוכחות גם בתוך הכלום - למרות שהוא כלום, נסכים לחוות את כל מה שהוא מעורר, נתמוך בעצמנו בכל שלב,

אולי יצמח ממנו משהו?