הכעס הציף אותי
התלבטתי איך לבטא אותו בצורה שלא תגרום לעימות.
הדילמה הוסיפה עוד עומס על המערכת.
ואז ניסיתי לשלוט בכעס. להתנגד. וזה רק הגביר אותו.
ואז זה התפרץ החוצה מולו, והוא הגיב בכעס משלו,
וזה הגדיל עוד יותר את הכעס שלי,
והוצפתי.
מה אני עושה עכשיו?
באמצע כל זה היה לי טלפון מחברה והשיחה לקחה אותי למקום אחר. מדי פעם במהלך השיחה חדרו ניצוצות של הכעס אבל הפוקוס נשאר עם החברה והחוויה שלה, ואפשר לי להשאיר את הפוקוס מחוצה מחוץ לדרמה.
כשחזרתי אליו משהו בתודעה שלי השתנה, היה מאוורר יותר. הייתי פחות מעורבת רגשית, יותר צופה. זה אפשר לי לראות גם אותו בתוך הסיטואציה. את הפגיעות והעלבון שלו. שכחתי לרגע את הצד שלו. הגיע גל של חמלה ומוסס חלק גדול מהכעס ומהאגו. משהו בלב נפתח.. יכולתי לגשת ולדבר איתו ממקום אחר, ממקום שרואה גם אותו ואת הצרכים שלו.
ואז התאפשר דיאלוג אמיתי, כזה שרואה את כל התמונה ונותן מקום.
חדרה לי ההבנה העמוקה שהכעס הזה הוא לא אני.
זאת אנרגיה שנוצרה בתוכי והתפשטה מעבר לי. ובדיוק אותו משהו שאפשר לה לבוא יכול לאפשר לה ללכת. ללא מאמץ.
וכשיש מוכנות לשחרר אותה אז גם היקום מתגייס ועוזר.
וזה לגמרי תלוי בי ובשליטתי. זה פשוט עניין של החלטה.
וככל שמתרגלים את זה יותר כך זה נעשה פשוט יותר . לקלף שכבות של רגשות שנדבקים בנו. בלי להילחם איתם. לתת להם מקום כשבאים אך גם לתת להם ללכת.
לא להזדהות ולא להתמזג איתם.
זה משהו לגמרי דינמי ואפשרי.