
כשמשהו רובץ לנו על הלב, אנחנו מסתובבים עם המועקה, עם אשמה, עם אנרגיה חנוקה, וגם עם התחושה שאנחנו ל ב ד ביקום עם הדבר הזה, כשאנחנו בוחרים להוציא את זה החוצה, מתרחש חסד, זה יורד מהלב, משתחררת עננת הפחד, יש יותר אוויר, זה מרגיש פחות דרמטי ומאיים, אנחנו כבר לא לבד עם זה, אנחנו עשויים לגעת באנשים, לעורר השראה, הזדהות, לתת לגיטימציה וכח, לקבל תמיכה, נוצר הדהוד חיצוני ופנימי, עולות תובנות ושיקופים, ועוד הרבה לפני שמגיע הפתרון, אנחנו כבר מרגישים הרבה יותר טוב... אז תגידו שזה טריוויאלי, אז זהו שלא,
יש אנשים שחיים עם מגירות שלמות של הדחקה בושות והסתרות, שחוששים אפילו להודות בדבר מול עצמם, ומטבעו של משהו שהוא מוסתר לא רק שהוא לא נעלם, אלא גדל בתוכנו בתנאי חושך כגידול רגשי ואנרגטי ומקבל ממדים שאין להם שום פרופורציה לדבר עצמו. כולנו עשינו דברים שאנחנו מתביישים בהם, קטנים כגדולים, וכולנו היינו חשופים לפגיעה כזאת או אחרת בחיים, וכולנו רשאים למחילה עצמית ואלוהית, ולקבלה עצמית מלאה, כאשר אנחנו חולקים עם הסביבה משהו מהותי אנחנו משחררים את השופטים שלנו לחופשי, ועם כל החשש שכרוך בזה אנחנו נותנים לעצמנו חיזוק מעצם הפעולה, אז שחררו את עצמכם מכלאי ההסתרות והאירו את המגירות החשוכות שלכם,
הן ראויות למלוא תשומת הלב שלכם ולכל האור שיש ליקום לחלוק אתכם🧚♀️ מוגש באהבה מטעם הדרכות האור🌀