בתור ילדה תמיד חשבתי שאחרים יודעים יותר ממני, שיש להם את הגן הזה שלי אין, את המזל החסר, שלהיות מעולים במתמטיקה ופיזיקה זה עושה אותם יותר טובים בדבר הזה שהוא נחשב , בדבר הזה שאני לא טובה בו ולא משנה כמה אני אשקיע. זה מאוד תסכל אותי אז, כי זאת הייתה מגבלה שאין לי דרך לנצח איתה ואותה לא משנה מה, והיא השאירה אותי מאחור באותה תקופה לימודית ורגשית.
כשבגרתי המחסור בכישרון ריאלי פחות שיחק תפקיד, ואז כבר היו טריגרים אחרים שעוררו אצלי את החוסר - לקום בבוקר לעבודה משמימה כשאחרים נהנים מעיסוקם, להשמין ברגע מול כל הרזות שבולסות להן בכיף, להישאר לבד כשאחרים משתבצים בזוגות ועוד .. כשהצצתי לראות מה קורה אצל אחרים, ראיתי שלכל אחד יש את הדבר הזה שלוחץ לו, שגורם לו להרגיש חסר, וזה יכול להיות הדבר הכי מינורי אבל זה יושב לו כמו יציקה על החיים.
עם השנים והניסיון גיליתי שגם אם החתול של השכן הרבה יותר נחמד יש הרבה מה לעשות עם זה, אם מוכנים לקחת על זה אחריות.
🔹️ אפשר לשחרר השוואות. מרב ציפיות חברתיות שנדבקות אלינו אנחנו שוכחים או מזניחים את רצון האמת שלנו. הרצון הזה כשהוא מזוקק יכול להפתיע אותנו ולהיות שונה בתכלית ממה שאנשים אחרים מאחלים לעצמם או לנו...כמו סטטוס אישי זוגי כלכלי חברתי..
הרי אם שואלים אותנו עם יד על הלב האם היינו מתחלפים עם מישהו אחר? לא באמת. זו עסקת חבילה שכוללת את הצרות שלו ואנחנו כבר במערכת יחסים ארוכה עם שלנו.
🔹️אותה הערכה ליכולת מסוימת אצל אחרים דווקא יכולה להעיד על הימצאה אצלנו. אני עם השנים שמחתי לגלות בי את היכולת לתקשר את עצמי ברהיטות, יכולת שכל כך השתוקקתי אליה ושכלל לא ידעתי על קיומה כילדה ביישנית ושתוקה.
🔹️חוסר הוא חתיכת מנוף לייצר שלמות פנימית, בתנאי שמוכנים לשחרר אחיזה במושלמות. אנחנו יכולים ללמוד עם הזמן והתרגול, לקבל את מה שיש, את מה שאין ואת כל מה שביניהם.
🔹️אנחנו מתבקשים להעריך כל פעם מחדש את המתנות שלנו, מה שאחרים מאחלים שהיה להם מזה - בריאות, חכמה, רגישות, יושר, יצירתיות, חברות..ולהיות בהודיה.
🔷️🔵🔷️ כמה באמת אפשר להגיע לקבלה עצמית מלאה? כמה שמצליח לנו ולקבל גם את זה. עצם התרגול מגמיש לנו את שרירי הקבלה, מרחיב את היכולת ומקרב אותנו לעצמנו כל פעם קצת יותר...