בזמנו, לפני איזה 15 שנה, הייתי נוהגת להתגלגל מעבודה לעבודה, יותר להתפרנס, פחות להינות.
חשבתי שככה זה אצל כולם, שעבודה היא עול שצריך לשאת. מה גם שלא ידעתי מה אני רוצה להיות כשאהיה גדולה, הרבה שנים.
לכן כשיורם הבוס שלי דאז בישר לי עם פרצוף כאוב כי הוא מצמצם אותי עקב קיצוצים בחברה, כל כך שמחתי!
הוא הסתכל עלי די מבולבל מול התגובה שלי כשאני מנחמת אותו שאני ממש בסדר עם זה אפילו מצויין.
חזרתי למחלקה המדכאת שלי ובישרתי בצרחות אושר לכולם שאני משוחררת סופסוף.
שק כבד ירד ממני. אני חופשייה...
גם הסביבה לא כל כך הבינה את השמחה , ההורים, החברות.
אבל הם לא הבינו כמה כבולה הרגשתי שם. האמת שגם אני לא ...
אני ממש זוכרת את אחת הנסיעות הראשונות אחרי הגאולה, בשעה 10 בבוקר בהן הייתי בדרך כלל כבר קבורה בחדר החשוך שבו עבדתי..
נושמת פנימה באיטיות את החיים המתנהלים בחוץ, צופה בעננים הלבנים הצפים מעל הכביש הפתוח, בקו בו הכביש נפגש עם האופק.
ככה מריח חופש.
אני זוכרת שהבטחתי לעצמי, שלא משנה מה תהיה העבודה הבאה שלי, היא לא תתחיל לפני 9 וחצי- 10. אני אשן טוב, אקום לי בסבבה, אשתה לי כוס קפה, אולי אפילו אפתח איזו תוכנית בוקר ואסע לי ב נ ח ת לעבודה.
לא רצה יותר לשום מקום.
לא מוכנה להתחיל את היום גמורה.
בחודשים הראשונים של האופוריה צפתי בכיף על ענני החופש שלי.
כשדמי האבטלה שלי אותתו על דדליין, נאלצתי להתחיל לנחות לקרקע ולתכנן את הבאות.
מכיוון שלא היה לי מושג מה הכוון התחלתי לשלוח קורות חיים לאותן עבודות קובייה משרדית רק משודרגות.
יותר קל'ב, יותר משכורת, יותר חלונות ופחות מאמץ.
מכיוון שממש לא הייתי לחוצה על העבודות האלה, שלא לומר חצוייה, התקבלתי לרובן.
המשרה האחרונה שהתקבלתי אליה הייתה תפורה בול למידותיי - בוסית חמודה קרובה לגילי, חברה לא גדולה, 7 דקות מהבית, שעת התחלה גמישה יחסית, משכורת כמעט...אמרתי לה שמאוד נראה לי אבל אני צריכה יותר. היא אמרה שתבדוק ואחרי כמה ימים היא חוזרת אלי עם תשובה חיובית.
זהו. אין לי יותר תירוצים.
מה אני עושה עכשיו? אני לא מסוגלת להמשיך ככה עם כל העבודות האלה. מה עוד שבמקביל פתחתי בתהליך בירור עצמי דרך קואוצ'ינג , ונפתחו לי עולמות פנימיים וחיבור ליכולות שלא הכרתי בי.
אבל כל זה לא היה מספיק מוגדר עדיין, הייתי עדיין בתוך הבירור.
הרגשתי שאני לא יכולה להמשיך ללכת נגד התחושות שלי וחייבת לקבל כאן החלטה אמיצה, שכוללת גם ללכת נגד ההורים הלחוצים.
בקול רועד למי שהייתה יכולה להפוך להיות הבוסית הבאה שלי אמרתי תודה רבה על המאמץ והכל אבל אני חייבת לסרב כי אני משנה כוון בחיים.
כצפוי, גם היא הייתה ממש מאוכזבת ממני. זה עורר בי אשמה מול המאמץ והרצון שלה, ובו בזמן חיזק בי את הרצון שלי, גם אם לא היה לי מושג לאן אני הולכת.
כל הלחוצים נלחצו עוד יותר אבל אני הרגשתי בפנים שקט שלא הרגשתי מלא זמן.
זה פשוט הרגיש נכון.
היו פרפרי התרגשות של התחלה חדשה,
משולבים בחששות מהלא נודע.
התחיל אצלי פרק חדש שמעבר לבחירת מקצוע, כלל הרבה יותר הקשבה עצמית ולקיחת אחריות על הבחירות שלי .
העבודה הבאה שלי הייתה שונה, במקצוע החדש-ישן שלי כעובדת סוציאלית, עם יקיצה טבעית, פחות שעות, פחות שכר, אבל עם הרבה יותר עניין, אתגר ותחושת משמעות.