פרפורי הגסיסה של החושך מורגשים ביתר שאת על רקע אור הפוטונים ההולך וגובר.
הלחץ להתחסן הוא המשך ישיר של הכפייה הדיקטטורית המתרחשת מאז תחילת ה'מגפה'.
התגובה האזרחית מולה עד כה היא מינורית יחסית למה שקורה בעולם.
מתבקש צעד דרסטי וקיצוני שיהווה חציית גבול של ממש- כמו חדירה פיזית לגוף נגד רצונו של אדם, במסווה של דאגה לבריאות הפרט, כדי לעורר את האזרחים לאמת שעומדת מאחורי הכל.
אדם שעומד מול תעמולה קיצונית ומגמתית הנכפית עליו, כזו שאינה מאפשרת שיח פתוח כנה ואמיתי על משמעות החדירה הפיזית והשלכותיה, ואינה מאפשרת לאדם בחירה חופשית על גופו, נאלץ להתחיל לשאול את עצמו שאלות, ולנקוט עמדה.
עצם הרעיון, שההגנה היחידה לבריאותו של אדם היא חיצונית והתרופה שלו אינה בידיים שלו, היא חלק מתדר ישן וכוחני שאין לו אחיזה בעולם החדש.
ההסתה החברתית המתרחשת נגד מי שמביע עמדה שונה ועצמאית היא קריאת אור נוספת, ונעשית ברשות האור, במסווה של חושך כדי להעיר מסה קריטית נוספת הנדרשת לתהליך ההתעוררות.
החושך ניזון מתהליך ההפחדה המגמתי ודואג לשמר מפלס חרדה גבוה המוקרן דרך התעמולה הממסדית המתוקשרת גם בקרב אלה שהתחסנו.
בכדי להפסיק להזין אותה ובה אותנו מתבקשת בחירה במיקוד פנימי, ניתוק מאמצעי ההפחדה החיצוניים ושמירה על פרספקטיבה גבוהה של המציאות.
המודעות למה שמתרחש, גם אם הוא לא נראה לעין, אך נחווה אינטואיטיבית, שומרת ומזינה את אותו קו אמצע מושרש ומואר שמשמש כמצפן פנימי. הוא מאפשר להמשיך לסמוך על האור ומספק לנו מרחב מוגן של שקט לו אנו זקוקים.
בהינתן בידינו אנו יכולים לנוח בו, לראות אותו רוטט בתדר גבוה ויציב של אהבה שממלא את הלב ומרפא אותו, להרגיש אותו הולך ומתרחב ומקיף מעגלים מעגלים באותו רטט גבוה..
