בזמן האחרון אני מגיעה בשושלת שלי,
למקומות שפחות נגעתי בהם.
במהלך שיחה עם אמי הגיע אלי לתודעה סבא שלי מצד האמא,
שאיתו לא היה לי קשר טוב,
למרות שזכור לי שהיה גם חם ומצחיק, בזמן שסבתא שלי עדיין הייתה בחיים,
אבל אני לא זכיתי להינות מהצדדים האלה.
זכרתי אותו כאיש דכאוני זועף וקורבני.
הייתי מגיעה אליו אחרי בית הספר כשההורים היו עוד בעבודה,
והדבר היחיד שעניין אותו זה שאני אגמור את המרק ירקות שהכין עד הסוף, כשאני כבר חנוקה איתו, עם הגמבה שעד היום עושה לי צרבת, אולי מאז.
כל הזמן הרגשתי שאני מעמיסה עליו את נוכחותי, שאני לא מעניינת אותו, הוא לא שאל אותי כלום, הוא לא ניהל איתי שום שיחה, ובטח שלא ראה אותי. אני פשוט הפרעתי לו לחיות בשקט עם הדכאון שלו לאחר שאשתו האהובה, סבתי, נפטרה מסרטן הריאות.
את התקופה הזאת עם סבא שלי, ועוד על רקע האבל הכבד של אמא שלי אחרי שאימה נפטרה, החנקתי בתוכי.
הבנתי שבעצם חוויתי ממנו דחייה, אותו רגש שחוויתי בחווייה הפנימית שלי גם מאבא שלי.
וכל הסיטואציות הנקודתיות שחוויתי בהן דחייה לאחרונה, לקחו אותי לאותה סיטואציה מוקדמת ושורשית יותר.
יחד עם ההסכמה שלי להיות לאחרונה במקום שהוא פחות בשליטה, במרחב אישי חברתי וזוגי, הגיעה האנרגיה שלו, של הסבא,
והפניתי אליו את תשומת הלב.
ראיתי שהוא ממשיך לצמצם את הנוכחות שלו מולי, מול העולם ויש בו בושה על היחס שלו אלי.
הרגשתי גולה מתיישבת לי בגרון, מכל המילים שלא מצליחות לצאת ממני כבר תקופה, אפרופו המרק ,
נותנת לאותה ילדה שהייתי לצעוק את כל מה שהשתיקה בתוכה, מתוך התחשבות הבלתי פוסקת בכאב של האחר, גם אם זה על חשבונה, את הכעס התסכול והעלבון, את כאב הדחייה, נושמת ונותנת לאנרגיה התקועה שם להתחיל לנוע ולצאת החוצה.
והרגשתי משהו בנוכחות שלי מולו ושלו מולי מתרווח, מסכים להרגיש יותר בטוח ולקחת יותר מקום.
וחשבתי כמה כח יש לחוויות תקועות באיזה פינה חשוכה, להשפיע ולרפא משהו שקורה לנו כרגע.
וכמה אנרגיות כלואות בתקופה הזאת מחפשות את הדרך החוצה,
כמה טראומות נפתחות, ומשחררות את כל הרגשות שנכלאו בהן,
כמה מנגנונים משתחררים מאליהם כדי לאפשר לנו לחיות את החיים במלואם, ולרפא מערכות שושלתיות שלמות ברובד עמוק שמשליך גם על הקולקטיב.
התיישבתי לכתוב את הפוסט הזה,
מאפשרת למילים לצאת החוצה ולתפוס מקום, כי גם להן מגיע...