על אמונה והתמדה. אני מאוד מחוברת לעולם הצמחים. מכניסה עציצים לביתי חדשות לבקרים. זה מפריח ומחדש אצלי גם משהו פנימי. ובאותה מידה, כל פעם שצמח נובל זה עצוב לי גם מבפנים וזה קשה לי. וזה מה שהיה קורה לי עם הפנטס. אמרו לי שהוא צמח חזק ועמיד, אצלי איכשהו הוא לא החזיק מעמד. לא היו עוברים כמה ימים עד שהוא היה שומט את העלים מנשיר את הפרחים שלו ונובל לגמרי. וכל פעם מחדש לא הייתי יכולה לעמוד ביופיו הייתי נותנת לו - ולנו- עוד צאנס , אבל שוב- אותה תוצאה. בפעם האחרונה שביקרתי במשתל

כשאנחנו מניעים את הגוף משהו באנרגיה שלנו מתאזן מבלי להתאמץ . זה פשוט קורה. המח מפסיק לחפור, הרגש המציף משתחרר דרך הגוף בקצב ההליכה, ומתפנה מקום לרעיונות חדשים, הגוף מתמלא בכח רצון ומוטיבציה, מתחילים לרדת לנו פתרונות יצירתיים לשאלה שמעסיקה, חשק לסיים משימות וחשק לעשייה בכלל. יש גם משהו בהליכה המונוטונית ובתנועה של הגוף, בדומה לשרבוט, עבודה עם הידיים-גינון למשל, או עיסוק ביצירה, שמפנה מקום להשראה והתחדשות במח ובמערכת שלנו בכללי. הנושא מוכר גם בקרב ילדים ואנשים בעלי הפרעת קשב או

בימים אלה, אנרגיה סמיכה של ספקות ואי וודאות נכנסת בגופים אשר לכם עד לרבדים העמוקים של הוייתכם מערפלת היא גם את הידיעה הוודאית ביותר שלכם לגבי עצמכם. מנסה להיאחז בעוגני הספק אשר נטבעו בכם בעבר. אל תאמינו לספק הזה השב ומכרסם בכם אל תזדהו איתו הספק הוא לא אתם אלא אשליית המיינד המתעתעת בכם אשלייה החוזרת ומשטה בכם שוב ושוב, כי אינכם ראויים ואינכם יודעים ומסתירה היא מכם את כל השפע אשר לכם, אך הספק הזה השב וניצת בכם לפרקים הינו בסך הכל ערפל המערפל את חושיכם האירו עליו בניצוצות הא